אמנם, אין מי שיודע כיצד תראה המלחמה הבאה, אך יחד עם זאת די ברור כי מרכיב חשוב למדי בתוצאותיה ובהישגיה הסופיים מצוי בשאלה כיצד היא תיפתח. ובהקשר למלחמותיה החדשות של ישראל הדבר נכון באופן מובהק. “המלחמות החדשות” הן אחד הכינויים הגנריים המתארים את סוגי העימותים בהם לחמה ישראל מאז מלחמת שלום הגליל. יש להן מאפיינים רבים וייחודיים, אבל המכנה המשותף הרחב ביותר שלהן הוא שהן אינן נערכות כנגד מדינות וצבאותיהן הסדירים אלא כנגד שלל ארגונים, מליציות וקבוצות חתרניות כאלה ואחרות. במצב כזה ישנה חשיבות גדולה מאוד למה שכינה פקוד שלי לשעבר תא”ל (מיל’) גל הירש “מכת הפתיחה של משחק הסנוקר”, שתפקידה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. מהלומה מוחצת שכזאת, המסוגלת לייצר גם תמונת ניצחון תודעתית וגם הישגים מורליים, פסיכולוגיים או קינטיים משמעותיים, ואיננה אפשרית ברוב המקרים בשלבים מאוחרים יותר של מערכה כנגד ארגון כזה (הממהר להוריד למחתרת את משאביו החומריים והאנושיים החשובים ביותר ולהיטמע בקרב האוכלוסייה האזרחית).

למרות התובנה הטרוויאלית הזו, דומה כי ישראל במלחמותיה החדשות מתעלמת ממנה. סדר הפעולות ההתקפיות של צה”ל חוזר על עצמו שוב ושוב עד שהוא נעשה שקוף וצפוי למדי לעיני המתבונן הקפדן. ראשית, מתרחש אירוע קשה שיוזם הצד שכנגד, ישראל איננה יכולה להבליג ונאלצת להגיב. במקביל לוויכוח קבוע בקבינט, אשר הדים שלו זולגים גם לתקשורת, אודות גיוס מילואים נרחב, ישנה תקיפה מסוימת באש מנגד (אוויר ו/או ארטילריה) על מטרות ייצוגיות של האויב. מדרגת ההסלמה הבאה הינה הוצאה לפועל של מבצע משולב של חיל האוויר ואמ”ן הכולל פגיעה בבנק מטרות מוכן מראש, עליו עמלה קהילת המודיעין במשך התקופה שבין המערכות. יש לציין שמטבע הדברים אל מול יריב מבוזר, חשאי וממודר, מדובר בקרב מוחות אינסופי ומתיש שבסופו ניתן לאתר ולפגוע רק בחלק מסויים מן המטרות.

בתום שלב השמדת בנק המטרות עוברת ישראל לשלב הפינג-פונג במהלכו יורים עליה אויביה אש תלולת-מסלול וצה”ל מנסה לאתר ולהשמיד ספורדית חוליות שיגור או מטרות מזדמנות. זוהי מלאכה סיזיפית וממושכת. בשלב זה באה לידי ביטוי הא-סימטריה בצורתה המובהקת ביותר, שכן לאויב קל יחסית לירות לעבר עורף ישראל ואילו לצה”ל קשה מאוד להגיב באופן אפקטיבי ומדויק כנגדם. תגובה זו מתמצה, לרוב, בעשרות ואולי במאות בודדות, של פעולות סיכול מוצלחות. בשלב זה, מוצו יתרונותיו המובהקים של צה”ל בתחום הטכנולוגיה והחימוש המונחה המדויק. המשך התפתחות המערכה תלויה בתגובת הצד השני כאשר בישראל מייחלים בסתר (ואף מאותתים לפעמים בגלוי) לסיום העימות. יחד עם זאת נראה שמופתעים כאן פעם-אחר-פעם מכך שהאויב, אשר נערך לכך מראש ובנוי מנטלית ופיזית למלחמת התשה ממושכת, מסרב להניח את נשקו ולהיכנע, וקורא תיגר על העוצמה הישראלית.

אז בעצם עולה ביתר שאת (וכאילו מחדש) שאלת הפעולה הקרקעית הנרחבת. לכל הצדדים ברור כי ישראל צועדת בעל כורחה לפעולה כזו, ויש לכך השלכות מעשיות על הדרך שבה בוחר האויב לפעול.

רק בשלב מאוחר זה מתרחש , גיוס נרחב של כוחות מילואים. בעוד חלון ההזדמנויות המדיני לפעולה הצבאית, לעומת זאת, הולך ונסגר. במקביל להתלבטות הקברניטים כיצד להפעיל את כוח המילואים האדיר שברשותם, (שרובץ בינתיים בשטחי אימון או ריכוז ועלול להיות פגיע למדי לירי תלול-מסלול), מגיעה התקשורת הבינלאומית לשדה הקרב. דווקא בזמן שבו עוצמת הלחימה הולכת וגוברת, מציגה התקשורת את זוועות המלחמה באופן ישיר ומגדילה את הלחץ הבינלאומי על ישראל.

מטרות ומשימות מחליפות אלו את אלו במהירות ועל הממשלה מופעל לחץ כפול – מצד אחד, הרצון המוזכר להשיג תמונת ניצחון ותחושה משכנעת של השגת הישגים קונקרטיים במערכה (שיש להם ערך בזירה המדינית), ומצד שני, החשש מהיגררות למהלך “בלתי אפוי” שבו יספוג צה”ל נפגעים רבים והישגיו לא יהיו ברורים די צורכם, כך שלאחריו הוא יתקשה לתת לציבור הסבר משכנע מדוע בעצם יצא המהלך אל הפועל. המרוויח הגדול הוא כמובן האויב, שלמעשה נדרש רק להמשיך ולשרוד תוך שהוא מוסיף לירות ממערכיו המבוצרים, המבוזרים והמוסווים, שנבנו מראש בדיוק למטרה זו.

מכת-מנע או מתקפה מקדימה, יכולות לשלול מן האויב הרבה מיתרונותיו ומנגד, להדגיש ולמצות את יתרונותיו של צה”ל. ראשית, משום שהצבא יקבע מתי להכות, ויעשה זאת בתנאים הנוחים לו. שנית, לפעולה כזו תהיה השפעה מוראלית מערערת על הצד שכנגד, שלא ידע למה לצפות מישראל. האפקטיביות תהיה כמובן גדולה במיוחד אם המתקפה תכלול גם פגיעה בסמלי תודעה ובבעלי תפקידים בכירים בולטים של האויב. במקרה וצה”ל בוחר לצאת למלחמת מנע, עליו להכות כבר בשלב הראשון בעוצמה רבה ככל האפשר תוך שימוש בכל האמצעים שברשותו, צבא מודרני, מתמרן ואפקטיבי יכול לייצר תמונת ניצחון כבר במהלך הפתיחה שלו.

כאשר הנזק והקטל המירביים נגרמים בתחילתה, עשויה עצימות הקרבות לפחות עם הימשכות המלחמה, כך שתהיה קצרה ויעילה. גם בתקשורת תוצג המערכה ככזו המממשת את מטרותיה במהירות ושואפת לקצר את סבלה של האוכלוסייה הבלתי-מעורבת.

אינני טוען שלפני המלחמה הבאה יש לצאת למתקפה מקדימה בהכרח, אבל בהחלט מציע  שהאופציה הזאת תונח ברצינות על שולחנם של מקבלי ההחלטות. על אותם בכירים לתת את הדעת על כך שמרבית הסיכויים למימוש האינטרסים של ישראל במלחמותיה החדשות, מצויים כנראה בהחלטה הנועזת לצאת למתקפת מנע או לאשר מכה מקדימה.

מתקפה כזו, היא אולי לא הצעד הדיפלומטי המצטיין של השנה , (למעשה על פי חלק מחוקרי הביטחון המודרניים היא כמעט ונכחדה מארסנל האפשרויות שמחזיקות הדמוקרטיות המערביות)

אך יחד עם זאת היא האופציה  החיוניות ואולי היחידה הקיימת לה  למדינה חפצת חיים ומאויימת כשלנו, שכן בסופו של דבר עלינו תמיד להיות מסוגלים להכות ראשונים ובעוצמה גדולה ,למנוע את האיום המתהווה, לסכל את כוונות האויב העתידיות ולפגוע באמל”ח ובאנשים שלו אם נרצה בכך.

לדעתי , זאת הדרך הטובה והבטוחה ביותר להכריע הן את החיזבאללה והן את החמאס מבחינה צבאית ובכל מקרה בוודאי שהיא עדיפה עשרת מונים על המצב שתורגל בתרגיל הגיס האחרון שבו חיזבאללה הוא היוזם התופס את רוב צה”ל (ומדינת ישראל) כאשר הם אינם מוכנים לכך.

זכור לי היטב שכאשר יחד עם מייסדי המדינה הגינו את השם צה”ל-“צבא הגנה לישראל” מעולם לא התכוונו לכך שצורות הקרב המכונות מכת מנע או מתקפת מקדימה יאוחסנו דרך קבע באפסנאות מעלת אבק בקריה. אמנם,מצביאי דור המייסדים של ישראל חששו והתלבטו בכל פעם מחדש אבל בסופו של דבר ידעו בדרך כלל להורות לצה”ל להכות ראשון בעוצמה מהממת אם וכאשר הדבר היה נדרש ולקחו על עצמם סיכונים צבאיים ומדיניים.

כאשר הם לא עשו כך ונתנו לשיקולים אחרים להעפיל על הצורך להכות ראשונים שילם על כך  עם ישראל את המחיר היקר בדם (כדוגמא מצערת ניתן למנות את רגעי פתיחת מלחמת יום הכיפורים )

לבסוף , גם סוגיית יצירת ההצדקה הפוליטית למהלך התקפי שכזה היא דבר פתיר : ישראל ידעה בעבר להצדיק את עצמה או לייצר לעצמה תירוצים הולמים כאשר היא ראתה לנכון ואני מאמין שהיא תדע גם הפעם. יתכן שאני נאיבי מעט אך נדמה לי כי גם  העולם המודרני בו אנו חיים כיום , (ציני, מנוון וצבוע ככל שיהיה ) עדיין יודע להעריך את מי שמוכן לקום ולהגן על עצמו בנחישות.